בהתחלה זה מרגיש בלתי אפשרי: כל יד וכל רגל עושות משהו אחר. אבל יש שיטה.
לוקחים מקצב ומנגנים רק את ההיי-האט. אחר כך היי-האט וסנר. אחר כך מוסיפים את הבייס דראם. כל פעם שכבה אחת, עד שהיא יושבת.
הסדר יכול להשתנות. יש מקצבים שנוח יותר להתחיל בהם מהבייס דראם והסנר, ורק אז להוסיף את ההיי-האט.
הספירה מחזיקה את כל השכבות ביחד. כשאומרים "אחת ו שתיים ו" בקול, הגוף יודע איפה הוא בכל רגע.
אפשר גם לומר את שמות החלקים: "היי-האט ובייס, היי-האט, היי-האט וסנר". זה מרגיש מוזר, אבל זה עובד.
קואורדינציה נבנית בקצב איטי. אם יש טעות, מאטים עוד. רק כשמנגנים כמה פעמים ברצף בלי לחשוב, מעלים קצב.
טעות נפוצה היא להעלות קצב אחרי פעם אחת שהצליחה. פעם אחת זה מזל. חמש פעמים ברצף זה כבר הרגל.
לפעמים עוזר לבנות מקצב מלמטה. קודם הבייס דראם לבד, אחר כך הרגל על ההיי-האט, ורק אז הידיים.
כשהרגליים יציבות, הידיים נוחתות עליהן כמו על רצפה. זה עוזר במיוחד כשהבייס דראם מבלבל.
בדרך כלל יש איבר אחד שנגרר אחרי האחרים. הרבה פעמים זו הרגל, שמתחילה לנגן עם הסנר במקום בזמן שלה.
כשזה קורה, מנגנים רק את הרגל ואת היד שמבלבלת אותה. כשהשתיים יושבות, מחזירים את השאר.
בחיים אנחנו עושים כמה דברים בבת אחת בלי לחשוב. הולכים ומדברים, מוחאים כפיים ושרים.
בתופים זה אותו דבר. מה שהיום מרגיש כמו ארבעה כיוונים שונים, הופך עם הזמן לתנועה אחת.
כשכמה איברים נוחתים יחד, הם צריכים להישמע כמו מכה אחת. אם שומעים שתי מכות קרובות, אחד מהם מקדים.
הקליטו את עצמכם והקשיבו. האוזן תופסת מה שהעין מפספסת.
קואורדינציה מתעייפת מהר. עשר דקות מרוכזות עדיפות על שעה של חזרות כשהראש כבר במקום אחר.
אחרי הפסקה קצרה, חוזרים לאותו תרגיל. הרבה פעמים מה שלא יצא לפני ההפסקה, יוצא אחריה.
תרגיל טוב: הרגל השמאלית סוגרת את ההיי-האט על כל פעמה, בלי לעצור. מעליה מנגנים מקצבים רגילים בידיים ובבייס דראם.
בהתחלה הרגל נעצרת בכל פעם שהידיים מתבלבלות. כשהיא ממשיכה לבד, זה סימן שהקואורדינציה מתחזקת.
בלי מטרונום קל להאט בחלק הקשה בלי לשים לב. המטרונום לא מחכה, ולכן הוא מראה בדיוק איפה האיברים נפרדים.
התחילו בקצב נמוך מאוד. אם יש טעות, מורידים עוד, גם אם זה מרגיש איטי מדי.
כשהמקצבים הבסיסיים יושבים, מוסיפים את הרגל השמאלית. היא סוגרת את ההיי-האט על שתיים ועל ארבע, בזמן שהיד מנגנת על הרייד.
בהתחלה זה ירגיש כמו יותר מדי. שוב, לאט מאוד, ושכבה אחרי שכבה.
כל מקצב חדש מתחיל שוב מהשכבות. גם מתופפים ותיקים לומדים ככה מקצב שהם לא מכירים.
ההבדל הוא שעם הזמן השכבות נבנות מהר יותר. הגוף כבר מכיר את הדרך.
כשהמקצב יושב לאט, נגנו אותו עם שיר שאתם אוהבים. השיר נותן סיבה להחזיק, והגוף מפסיק לחשוב על כל איבר.
בשיעורים אצלי מנגנים שירים מההתחלה עד הסוף, כי שם הקואורדינציה הופכת למוזיקה.
בשיעור אני רואה מה בורח, ונותן תרגיל ממוקד בדיוק לזה. באזור האישי בטלפון כתוב מה לתרגל, ובאיזה קצב להתחיל.
כל שיעור מוקלט. כשמשהו לא מסתדר בבית, אפשר לראות שוב איך הידיים והרגליים זזו.
לוחצים על הכפתור, שולחים הודעה בוואטסאפ, מוצאים זמן שמתאים, ונפגשים בסטודיו :)
